פרק 95: סטיב נסימה


פרק 95: סטיב נסימה


סטיב נסימה הוא יזם, אספן אמנות ואיש עסקים, שיחד עם האוצרת סוזן לנדאו עומד מאחורי ״נסימה לנדאו״ - קרן (ולא גלריה!), חלל לתצוגת אמנות ופלטפורמה, שבאמצעותה הוא שואף לחבר את תל אביב לעולם הגלובלי של האמנות העכשווית.

 

את עבודת האמנות הראשונה שלו רכש נסימה כשהיה בן 21 ועבד כסוכן נדל״ן בבריסל: ״הייתי איש עסקים אבל היתה לי עין״ (ויש לו עין עד היום); ״רציתי להשקיע ושהכסף יגיע למקום הנכון״. התשוקה האמיתית שלו לאמנות התחילה כשהחל לאסוף עבודות של יאיוי קוסאמה ולהכיר את הסיפור האישי שלה. עם השנים הפך לאחד האספנים המשמעותיים של קוסאמה בעולם, והיה גם אחד הגורמים שבזכותו הגיעה תערוכת הענק שלה להציג במוזיאון תל אביב בשנה האחרונה. 

 

את נסימה לנדאו הוא הקים באקט אימפולסיבי, בתקופת הקורונה, כשכבר היו לו עבודות מכל העולם לטובת תערוכת פופ־אפ, אבל הוא נותר ללאחלל והחליט להפוך כמה חללים מוזנחים יחד בית מגוריו לחלל תצוגה ארעי, שהפך לקבוע (״ככה נולדים אצלי הדברים הכי מדהימים. אני קופץלמים״). מאז עברו שנתיים ו־12 תערוכות, שבהן הציגו עד כה 140 אמנים ואמניות מכל העולם.

 

״אנחנו מזהים את האמנים הצעירים, מאיפה שיהיו. לא משנה מאיפה, רק שיהיו בעלי כשרון. זה אומר לעקוב אחרי אמנים בסושיאל מדיה, לעקובאחרי תערוכות במוזיאונים, לדבר עם אספנים, וגם אינסטינקט״.



פרק 94: גלי כנעני


פרק 94: גלי כנעני


גלי כנעני היא מעצבת טקסטיל, אמנית ומרצה במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר מזה 18 שנה. כמי שבאה באופן מובהק מעיצוב, לקח לה הרבה זמן להצמיד לעצמה גם את הטייטל ״אמנית״, ועל ההיררכיות הקיימות בין עיצוב ואמנות, ועל העובדה שעיצוב וקראפט מתקבלים היום יותר בעולם האמנות הפלסטית (פיין ארט), היא אומרת ש״אולי זה קשור למעמד האישה, לפמיניזם, ואולי זו איזו פתיחות חדשה למדיומים וצימאון לחומרים חדשים־ישנים״.

כנעני עובדת בטקסטיל מאז ומעולם (למרות שלמדה גם צורפות), וחושבת שבטקסטיל ״יש משהו מאוד הומני. כמעט כל מה שנעשה איתו יביא משהו רך, נחמה. גם כשמשתמשים בו ביצירת דימויים קשים יותר - אפשר להכיל אותם. התגובה שלנו לטקסטיל היא כמעט קמאית, אולי כי אנחנו מכירים אותו מהרגע שאנחנו נולדים״.

מזה שנתיים שהיא עובדת על פרויקט גדול במשכנה החדש של הספריה הלאומית בירושלים - ששניים מקירות המבנה שלה (בגודל 50 מטר רוחב ובין 4 ל־11 מטר גובה כל אחד), יחופו בכריות תלת־ממדיות שמדמות אבנים (או כותל) - כשהיא אמונה על עיצוב הבד שמחפה את אותן הכריות. ועדיין, הרגעים שהיא הכי נהנית מהם הם אלה שתוך כדי עבודה, בעיקר באריגה, במצב תודעתי שמקביל למדיטציה ומייצר אצלה גלי מוח וזרימה מטורפת של רעיונות, ״זו יצירתיות טהורה״.


פרק 93: איתמר דאובה


פרק 93: איתמר דאובה


איתמר דאובה הוא מאייר, קומיקסאי, מרצה ואיש קריאייטיב, וגם יקיר פסטיבל האנימציה אנימיקס, שמתחזק מערכות יחסים מקצועיות ארוכות: מזה 12 שנים שהוא מאייר קריקטורות בידיעות אחרונות, 17 שנים שהוא מלמד במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, ועד לא מזמן שימש מנהל אמנותי בערוץ האמריקאי לפעוטות Baby First במשך 16 שנים. 
 
הוא תופס את המאיירים כמייצרי דימויים, וכמו הרבה אחרים גם הוא מתחבט בשאלות לגבי היתרון האנושי בעולם שבו מחשבים יכולים לייצר דימויים טובים לא פחות: ״מעניין אם כשהסינטיסייזר נכנס לעולם המוזיקה זה עורר את אותה הבהלה״. היתרון היחסי שלו, כך הוא מאמין, הוא בקריקטורות: ״שם אני מאמין שיש לי ביטחון וייחודיות להראות לעולם. בכל שאר העולמות יש אנשים שעושים דברים יותר מרשימים ויותר מעניינים״.
 
העיסוק ארוך השנים בקריקטורות הוביל אותו גם לפתח עיסוק אובססיבי לפרצופים, כזה שגורם לו לבצע מיפוי של מרחקים, זוויות וגדלים; ושלא נתחיל לדבר על זה שהוא יודע מיד לאבחן מי עשה ניתוח פלסטי באף, מי סידר גבות ומי הזריק בוטוקס. ״מישהי שעוסקת בפסיכולוגיה אמרה לי פעם שבקריקטורה יש משהו שגובל באלימות: אתה צולף במישהו, עולב בו - ויכול להיות שזה מספק עבור מישהו כמוני, שלא נכנס בדרך כלל לעימותים״. 


פרק 92: ליאת לוי קופלמן


פרק 92: ליאת לוי קופלמן


ליאת לוי קופלמן היא עיתונאית, סופרת, אמנית, מרצה, אושיית רשת ומעצמת תקשורת של אישה אחת. ברזומה שלה למעלה מ־20 שנה ככתבת ועורכת (בין השאר כעורכת ראשית של המגזינים ״פנאי פלוס״ ו״גו סטייל״. במקביל). לפני שלוש שנים הוציאה את ספרה הראשון ״את הבוס״, ולאחרונה ראה אור ספרה ״אני הבוסית״ שכתבה במהלך תקופת הקורונה יחד עם בתה, שהיתה אז בת 7 וחצי.

 

את דרכה בעיתונות החלה בגיל 19, בעוד שלצייר הפסיקה במשך שנים רבות בעקבות פוסט־טראומה אחרי מותה של אחותה. החזרה אל הציור קרתה אחרי שסיימה לעבוד על ספרה הראשון (״אני בנאדם שחייב לשנות כל הזמן סוגי עשייה. קשה לי לשבת על התחת״). מאז הספיקה לשתף פעולה עם כמה מותגים ומוסדות - ביניהם מוזיאון תל אביב ונביעות, שעבורם איירה סדרה של 10 זוגות גרביים עשויות חומרים ממוחזרים.

 

את הביטחון העצמי שלה היא זוקפת לזכות העובדה שבצעירותה היתה צריכה לפתור לעצמה את הבעיות (״לא בכוונה גדלתיילדה עם ביטחון עצמי, זה היה מנגנון הישרדות״), וכבר אז הביעה עניין רב בכתיבה ובציור. היא מאמינה שהמפתח לכל הצלחההוא תוכן טוב, וזה לא משנה אם מדובר בעיתון, סדרת טלוויזיה או סטורי באינסטגרם: ״היום, כל אחד מאיתנו הוא מותג. ואםאנחנו מותג שהכוח שלו הוא תוכן - זכינו, כי תוכן הוא המלך והוא תמיד יהיה המלך. הוא רק משנה צורות. כשהעיתונות היתההמדיה השולטת זה מה שעשיתי, ועכשיו אני ממשיכה במדיות שולטותתתתת אחרות״. 



פרק 91: ארי טפרברג


פרק 91: ארי טפרברג


ארי טפרברג הוא יוצר רב־תחומי (למרות שאנחנו לא מתים על המילה הזאת): הוא רוקד בלהקת המחול של יסמין גודר מזה שש שנים, במאי הצגות ואופרות, מורה ופרפורמר. בפסטיבל ישראל שייפתח בשבוע הבא הוא יציג שתי עבודות חדשות, אחת מהן בשיתוף פעולה עם אבא שלו (!) שהוא בכלל איש נדל״ן במקצועו; מהלך אחד שהתפצל לשניים – עבודת סולו ודואט שהוא תוצר של מחקר ארוך ומתמשך על המצאת הטלפון.
גם הפעם, כמו בעבודות קודמות (ובטח גם עתידיות), טפרברג עסוק בתקשורת, בדרכים השונות לתקשר באמצעות שפה, קול, תנועה, מוזיקה, מגע ועוד, או כמו שהוא קורא לזה, ״התשוקה האנושית לנצח את המרחק״. באמצעות מערכות חוקים קטנות שיצר והופכות למנגנונים פרפורמטיביים, הוא מנסה ״לייצר גשר בין מה שקורה בתוך הגוף למה שקורה מחוץ לגוף״, וגם אם הוא מגיע למקום חדש שאין לו ניסיון בו, הוא לא נרתע (״אני אוהב לקפוץ למים חדשים ולהעמיד פנים שאני יודע לשחות״).


פרק 90: ליהוא רוטר


פרק 90: ליהוא רוטר


הישר מניו יורק, שם הוא חי ועובד מזה 9 שנים, ליהוא רוטר מגיע להתארח בפודקאסט שלנו. היום הוא מנהל את Particle3, סוכנות בוטיק שהיא גם חברת הפקה דיגיטלית, ובמסגרתה הוא מייצר תוכן - בעיקר למותגים - בשילוב טכנולוגיות מתקדמות.

ברזומה שלו יש פתיחת לייבל מוזיקלי שהוציא 14 תקליטים בשנתיים, ניהול אמנים והפקה של סרטי קולנוע. לניו יורק הוא הגיע כדי לעבוד בהפקה בחברה של יוני בלוך (אז אינטרלוד, היום אקו). הפרויקט הראשון שלו היה לא פחות מהפקת קליפ אינטראקטיבי לבוב דילן - קליפ שיצר מהפכה אורגנית בעולם המדיה, ואפילו זכה בתואר בספר השיאים של גינס.

רוטר מעיד על עצמו שמאז ומתמיד הוא חיפש את הדבר הבא, וכך קרה גם כשעזב את אינטרלוד ופתח את Particle3. למרות שהחברה עוסקת בעיקר בפיתוח חוויות ותוכן באמצעות מציאות מדומה (VR) ומציאות רבודה (AR), הוא מרגיש שמדובר בטריטוריה שנמצאת עדיין בתחילת דרכה: ״יש היום שימושים מעטים לחוויות טובות שמצדיקות את השימוש במדיום, אבל זה הכיף, המקום שבו אפשר להמציא דברים מחדש״.

אחד הפרויקטים הגדולים האחרונים שלו היה קמפיין לסדרה של נטפליקס, Waffles + Mochi, שמאחוריה עומדת לא אחרת ממישל אובמה, ומטרתה לעודד תזונה נכונה ובריאה אצל ילדים. ולמרות שנראה שזה אולי בלתי נמנע, הוא לא מאמין שיבוא יום שבו העולם הדיגיטלי יחליף במעמדו את המציאות הפיזית.

״יש מקום לעולם שבו אנחנו יכולים לקיים מציאות שנייה, אבל יש עוד דרך מאוד ארוכה, אני לא חושב שזה מעבר לפינה. ההיסטוריה של העולם הדיגיטלי מתחילה עכשיו להיכתב, וזה שלב כיפי - כאילו נחתנו על מאדים ומצאנו עולם חדש שאפשר לחיות בו, ועכשיו אנחנו צריכים לראות מה עושים״.


פרק 89: ניר הוד


פרק 89: ניר הוד


היישר מניו יורק, שם הוא חי ועובד כבר קרוב ל־22 שנה, ניר הוד הגיע להתארח בפודקאסט. הוד - שמגדיר את עצמו במושגים של Story Teller, Image Maker & Emotional Dealer - עזב את הארץ אחרי הצלחה רבה ותערוכת יחיד במוזיאון ישראל, ובכלל לא התכוון להישאר בניו יורק כל כך הרבה זמן. אבל בשלב מסוים, כך הבין, האמנות שלו דרשה את זה: ״אמן זה משהו שהוא מעבר למולדת, הוא מעבר למקום ומעבר לזמן. אני לא משתמש בכישרון, אני נותן לכישרון להשתמש בי. האמנות היא מה שקובע לי את החיים ואת סדר היום״.

בשנים האחרונות הוא עובד בטכניקה של ציורי כרום גדולי ממדים, כאלה ששונים מאוד מהעבודות שיצר כשעוד עבד בישראל; בימים אלה מוצגות עבודות גם מהסוג הזה בתערוכת יחיד בטוקיו. ההשראות שלו מגיעות בין השאר מהשואה, אבל כשהן הופכות לאמנות הרפרנס כבר מאבד אחיזה במציאות. ״כל העבודות שלי נובעות מתרבות מסוימת, מאימג׳ים מסוימים, בכולן יש מיתוסים ואייקונים שאני עושה להם טוויסט ומחזיר אותם לתרבות עם ראייה חדשה. כל מה שאני עושה הוא כמו מכתב של אמן לתרבות ולחברה״.


פרק 88: אורית ברגמן


פרק 88: אורית ברגמן


אורית ברגמן היא ראשת תחום איור בבצלאל, מאיירת וסופרת, שבעשור האחרון עוסקת בעיקר באיור ובכתיבה לילדים (״ילדים הם קהל נורא כנה. הם טובים בלהראות מתי הם משתעממים. יש משהו ישיר ונעים בלעבוד עם ילדים, ואיכשהו זה מחבר אותי גם לילדות שלי״). 

 

מתחילת דרכה היא מתעניינת בדרכים שבהן אפשר לגרום לאיור לצאת מהדף. זה קורה, בין השאר, בעיצוב תפאורות לתיאטרון (״התיאטרון מוסיף עבורי לא רק את העניין של התלת־ממד אלא גם את הממד של הזמן. והכי חשוב - את הממד של עבודה עם אנשים״), ובתערוכה הנוכחית שהיא מציגה יחד עם ענת ורשבסקי בבית הנסן בירושלים - ״מה יותר צהוב או פיל?״.

 

הנחת המוצא של ברגמן ושל ורשבסקי בתערוכה היתה, שילדים שמגיעים לתערוכה רצים קודם כל לאורך כולה עד הסוף, ורק אז מתחילים להתבונן. ״יצרנו מפלצת שהיא כמו חץ, שיש לה שני פרצופים ולהקה של יצורים. היא מתחילה בחלק האחורי של התערוכה, מלווה אותה ונתלית עליה לכל אורך המסדרון. הרעיון הוא הולכה של הקהל בתוך התערוכה - דבר שעניין את שתינו ושמחנו לראות שהוא עובד״. 

 

בשאלת ההשפעות הטכנולוגיות על תחום האיור אומרת ברגמן ש״בשנים האחרונות עם התוכנות והכלים המתקדמים אפשר לעשות יחסית יותר בקלות איור שנראה מאוד מקצועי, ובעקבות זה הנושא של שפה אישית קצת ירד. לכן, מאיירים, גם אם הם הולכים לעבוד בהייטק - צריכים להמציא את עצמם. מה שהתוכנות עדיין לא יודעת לחקות זה ליצור מטאפורות והסמלות; אין להן את הכישורים האלה. לכן דווקא איורים עם מסר הם אלה שיבלטו, ואולי תעלה קרנו גם של המאייר כסופר״.



פרק 87: נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן


פרק 87: נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן


ספיישל זוגות בתיק עבודות ממשיך עם זוג המעצבים (פרופסור!) נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן, שעובדים יחד כבר שני עשורים תחת השם סטודיו Reddish.

נעמה ועידן אוהבים חפצים, ודרכם הם אוהבים להבין דברים לגבי העולם (וגם להגיד כאלה בעצמם). כשהם מסתובבים ומטיילים בקהילות שונות בארץ ובעולם, הם אוהבים להסתכל עליהן דרך אותם החפצים – בין אם כאלה שהם מוצאים בסופר ובטמבוריה, או כאלה שקשורים לדת של המקום: ״יש משהו בלהסתכל על חפצים, ולנסות להסתכל דרכם על התרבות שעיצבה אותם. לחפצים יש סיבה שהם נראים כמו שהם נראים, וככל שחפץ זר לך יותר – יש לך יותר ללמוד על התרבות שבה הוא נוצר״.

במהלך השנים הם עובדים בעיקר בעיצוב שנוצר מתוך מחקר, מציגים בתערוכות בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם. אבל הם פעילים גם בעולם המסחרי, ובין השאר עיצבו וייצרו (בשיתוף עם מאנקי ביזנס) פותחן משחקי לבקבוקי יין שהפך ללהיט ברחבי העולם. החלקים האהובים עליהם בעבודה הם הסקרנות שבצלילה אל תחום מחקר חדש: ״יש לך פתאום תירוץ מעולה לדפוק למישהו על הדלת, להכנס לו לעולם, לחטט לו במדפים. והכל בשם העיצוב״.

כמעצבים, הם לא עסוקים בלרדוף אחרי טכנולוגיות חדשות, להפך – ״יש בנו הרבה רומנטיקה והרבה כבוד לדרכי ייצור ישנות, אנחנו מנסים למצוא עוד זוויות מחשבה לגביהם. ולא תמיד צריך ליצור משהו חדש כדי להגיד משהו״. וכזוג שחי ועובד יחד כבר המון שנים, הם מספרים שבאופי של שניהם להשתעמם מהר, אבל העובדה שהם סומכים אחד על השני הוא כלי עבודה מבחינתם. ״בתוך העיצוב המחקרי־ניסיוני אנחנו צריכים לסמוך על עצמנו שמה שאנחנו עושים הוא ראוי, וגם לומדים ליהנות מהעובדה שמה שאנחנו עושים משנה לאנשים. אנחנו מטרידים אנשים עם המחשבות שלנו, ואם לא יהיה לנו משהו מעניין להגיד – זו יכולה להיות בעיה״.                                                            



פרק 86: נוי ותמיר


פרק 86: נוי ותמיר


ספיישל זוגות בתיק עבודות ממשיך והפעם - האמנים, בני הזוג (והנשואים הטריים!) - נוי חיימוביץ׳ ותמיר ארליך.
הם עובדים יחד כבר למעלה מעשור, אבל גם לפני שאיחדו כוחות אמנותיים באופן רשמי - היו מעורבים בעבודות אחד של השני. כך, בתקופה האחרונה יש תחושה שהם בכל מקום, כל הזמן - עניין שהוא גם צירוף של נסיבות אבל גם מכוון, אחרי שגילו בתקופת הקורונה שהם עובדים הכי טוב כשהם עסוקים בכמה פרויקטים במקביל.
״להיות זוג אמנים זו פריבילגיה מטורפת״, הם אומרים: ״אנחנו מאוד חופרים ויכולים לשבת ערבים שלמים ולדבר, אבל יש רגעים שבהם כל השיחות האלה הופכות לרעשי רקע, ואז אנחנו מוצאים את עצמנו בסטודיו ודברים קורים בעצמם. בדיעבד אנחנו מבינים שמה שעשינו קשור לשיחות האלה״.
לאחרונה הציגו נוי ותמיר שתי תערוכות מקבילות - בגלריה ברבור הירושלמית ובעיר ויימאר בגרמניה - תערוכות שעסקו באותם הנושאים והציגו עבודות מאותה הסדרה. בעבודתם השניים מרבים להתייחס למקום שממנו הם פועלים, לתהליכים ולחוויות שעברו עליהם בילדות, ולמפגש ״הקריטי״ של הקהל עם העבודות: ״תערוכה מבחינתנו היא אירוע חברתי. זה התחיל ממקומות של ביקורת, אבל עכשיו אנחנו מבינים שאולי זו הפרקטיקה שלנו. אנחנו מדברים הרבה על האפשרויות השונות של הבנה ביחס לתערוכה, העבודות יכולות לדבר לאנשים שונים בכל מיני רמות. הרבה אנשים מנסים להבין מה האמן רוצה להגיד - לנו יש מלאאאא דברים שאנחנו רוצים להגיד״. 


לארכיון